כל בני משפחת החתולים דורכים במהירות על רגליהם האחוריות לפני שהם קופצים, תוך שהם מכשכשים בכל גופם. למדענים אין תשובה חד משמעית לשאלה זו, אך יש להם מספר תיאוריות.
גרסה מספר 1: החתול מחמם את שריריו
ספורטאים תמיד מתחממים לפני אימון. אימון קצר עוזר למתוח את השרירים, לחמצן אותם ולהכין אותם למשימות מאתגרות יותר. מדענים התומכים בתיאוריה זו מאמינים שהתנהגות זו היא אינסטינקטיבית אצל חתולים. בדיוק כמו ספורטאים, הם מכינים את השרירים והרצועות שלהם ללחץ. יתר על כן, תנועות מהירות וחוזרות על עצמן עוזרות לתאם את תנועת הרגליים האחוריות במהלך הזריקה.
גרסה מספר 2: החתול בוחר את המקום הטוב ביותר לקפוץ בו
בעת קפיצה, חשוב מאוד להיות מדויקים ביותר. תנועה שגויה אחת והטרף יברח או יעוף משם. גורמים רבים יכולים להפריע לקפיצה: סלע לא יציב, משטח לא אחיד, או אדמה רכה או רטובה מדי. הסלע עלול להחליק מתחת לכפו של החתול, ולהוציא אותו מאיזון. החלקה על קרקע רטובה עלולה לא רק לאבד את הטרף אלא גם לפגוע ברצועות ובגידים.
על ידי נדנוד והזזת כפותיו, חתול בודק את שיווי משקלו לפני הקפיצה המכרעת. הוא מנתח האם המשטח עליו הוא נמצא בטוח לקפיצה. הוא גם מחשב את כוח הדחיפה הנדרש כדי לכסות את המרחק עד למטרה הרצויה.
גרסה מס' 3: ההורמונים אשמים
נוירוטרנסמיטרים הם חומרים פעילים ביולוגית השולטים בתהליכים רבים בגוף. הם מיוצרים במהלך פעולה ומעוררים את שחרור ההורמונים. לדוגמה, אם חתול מבצע פעולה שמביאה לתגמול, גופו מייצר דופמין, חומר כימי השולט בתגובות רגשיות. חזרה על פעולות אלו גורמת לאחר מכן לשחרור של חומר כימי זה, ללא קשר לתגמול, מה שמעניק לחיה חוויה נעימה.
לכן, כאשר חתול "רוקד", מתרחשת גל הורמונלי בגופו. הוא מתרגש ומפיק הנאה רבה מהתהליך. כאשר המטרה מושגת, ייצור הדופמין נפסק.
מדענים ברחבי העולם ממשיכים לחקור את התנהגות החתולים, לערוך ניסויים וללמוד טקטיקות זריקה. אולי בקרוב הם ישמחו אוהבי חתולים עם מידע חדש שיסביר מדוע חיות המחמד שלהם מתנהגות כך.
