למה זרים חושבים שיש דובים משוטטים ברחובות כל הערים הרוסיות?

סקר שנערך בקרב תיירים שביקרו ברוסיה במהלך מונדיאל 2018 הדגים את המשך קיומם של שלושה סטריאוטיפים פופולריים על החיים ברוסיה: הצבא מנהל את המדינה, וודקה היא מלווה לכל ארוחה, ודובים משוטטים בחופשיות ברחובות. הסטריאוטיפ האחרון הוא המושרש ביותר, אך היסטוריונים מוסברים בקלות את שכיחותו.

ספרו של הדיפלומט האוסטרי אשם

עד תחילת המאה ה-16, מוסקבה נותרה ארץ מסתורית עבור עמים מערביים ואירופיים. הבנת הציבור המשכיל את החיים ברוסיה נבעה מחשבונותיהם ורשימותיהם של סוחרים, נוסעים ודיפלומטים. המידע היה מקוטע וסותר. הספר הראשון שתיאר את הגיאוגרפיה, ההרכב הפוליטי, האמונות הדתיות וחיי היומיום של תושבי מוסקובה, "Rerum Moscoviticarum Commentarii" או "רשימות על מוסקובה", פורסם בווינה בשנת 1549. לאחר מכן הוא הפך למעין אנציקלופדיה אירופאית של רוסיה עבור דיפלומטים שנסעו מזרחה בשגרירויות, ומחברו, הברון והדיפלומט האוסטרי זיגמונד פון הרברשטיין, זכה לתהילה כ"קולומבוס של רוסיה".

ב"רשימותיו", הרברשטיין, המתאר את רשמיו ממסע חורף דרך מוסקוביה בשנת 1526, מספר על תנאי מזג האוויר הקשים, שאפילו האוכלוסייה המקומית לא יכלה לעמוד בהם. הדיפלומט מציין כי הקור באותה שנה היה כה חמור עד כי נהגים רבים נמצאו קפואים למוות בעגלותיהם. קור ורעב אילצו דובים לעזוב את היערות ולתקוף כפרים. לדברי הרברשטיין, הדובים "ברחו לכל מקום", פרצו לבתים. איכרים, שנמלטו מהתקפת חיות הבר, נמלטו מכפריהם, ומתו מקור "מוות אומלל ביותר".

זיכרונותיו של השגריר האוסטרי מכילים מספר תיאורים נוספים של קרבה לדובים. הוא מזכיר נוודים שהתפרנסו מהובלת דובים "שאומנו לרקוד" דרך כפרים. הוא מספר על שעשועיו של הדוכס הגדול, ששמר דובים בבית מיוחד לקרבות, בהם השתתפו גברים בעלי דרגה נמוכה. הוא מספר אנקדוטה על איכר שטיפס על עץ חלול בשביל דבש ונתקע. למרבה המזל, הדוב, שבא בשביל מעדן היער, החל לטפס לתוך השקע, ואז הדוב האומלל תפס אותו "וצרח בקול רם כל כך שהחיה המבוהלת קפצה מהשקע, גררה את האיכר איתה, ואז נמלטה באימה".

קשה לומר האם כל האירועים הללו התרחשו בדיוק כפי שהמחבר מתאר אותם. אך עבור האירופאים, עבודתו נותרה זמן רב סמכות מוכרת בכל מה שקשור למוסקובה. היא צוטטה על ידי חוקרים וחוקרים אוסטרים, גרמנים ואיטלקים. הספר עצמו, "Rerum Moscoviticarum Commentarii", הודפס מחדש 14 פעמים במאה ה-16, בגרמנית, לטינית, איטלקית ואנגלית. כתוצאה מכך, הופעתם של דובים בכפרי חורף נתפסה כאירוע קבוע, האופייני למוסקובה כולה.

האמנים אשמים

קרטוגרפים מימי הביניים תרמו גם הם לחיזוק ולהפצת הסטריאוטיפ של "דובים המשוטטים בחופשיות ביישובים".

התיאור הראשון של דוב על מפה של נסיכות מוסקבה הופיע על מפתו של אנטוניוס ויד, אותה יצר במיוחד עבור הרברשטיין. הווינייטה מתארת ​​גברים לוכדים דוב בחניתות ליד אגם אונגה. המפה פורסמה בשנת 1546 ולאחר מכן הודפסה מחדש שש פעמים כחלק מ"קוסמוגרפיה" של מינסטר.

לעבודתה של וידה הייתה השפעה חזקה על הקרטוגרפיה של ימי הביניים, ודימוי הדוב הפך למסורתי במפות זרות מאוחרות יותר של מוסקבה. ניתן לומר שבזכות וידה, הדוב הפך לסמל של נסיכות מוסקבה, ומאוחר יותר של רוסיה.

תמונות של דוב נמצאות גם על המפה של אולב מגנוס, ופרנקור, בעת יצירת מפה של האי מסטני ומצר יוגורסקי שאר, תיאר התקפת דוב על חבר המשלחת, ו. ברנץ.

כיף הדובים אשם

"שעשועי דובים" נרחבים תרמו להנצחת הסטריאוטיפ של דובים החיים לצד אנשים ברוסיה.

ברוסיה, בילוי פופולרי המכונה "קומדיית דובים" היה פופולרי מאז ימי קדם. זו הייתה מופע קרקס בו השתתפו דובים, שבוצע על ידי אמנים נודדים. הלהקה הנודדת כללה בדרך כלל מאלף דובים, המוכר בשמות שונים באזורים שונים - "מנהיג", "מדריך", "גורר דובים", דוב מאולף, ילד רוקד לבוש כעז, ומתופף שליווה אותו. אגב, הביטוי "מתופף עז בדימוס", שמשמעותו אדם חסר ערך, מקורו בנוהג של קומדיות דובים. המוזיקאי נתפס לעתים קרובות על ידי העם כחסר תועלת להופעה.

מלבד קומדיות, דובים שימשו רבות ברוסיה ל"קרבות דובים" ול"פיתיונות". מופעי דובים לא זכו לפופולריות רבה כמו לאצולה. הם הוצגו בקרמלין, בחצר צארבוריסוב, בארמונות כפריים ובכלביות.

קרבות דובים נחשבו גם הם לתחביב מלכותי. איוון האיום חיבב אותם במיוחד. בחצרו של איוון היו דובים מבויתים או מאולפים, "מרוצים" או חצי פראיים, ודובים פראיים, שהובאו היישר מהיער לצורך בידור. תחת שלטונו של איוון, משחקים אלה הפחידו שגרירים זרים; לדוגמה, אלברט שליכטינג כתב שבמהלך משפט בויאר, דוב קרע באכזריות את אחד התובעים לגזרים.

ידוע גם שבמהלך כיבוש קאזאן, יחידה של 20 דובים שאומנו במיוחד לחמה לצד איוון האיום. דובים שימשו גם כמנפצים כדי להרוס במהירות חומות מבצר או לגרום הרס. מכאן מגיע הביטוי "לעשות עוול".

אזכורים ל"משחקי דובים" שרדו בספרות הרוסית. בסיפורו "דוברובסקי", פושקין מתאר את משחקיו האכזריים של האציל טרויקורוב, ששיעשוע את עצמו בהטלת דובים על אורחיו.

צורות שונות של בידור דובים היו חלק מהחיים ברוסיה עד 1866, אז הוצא צו האוסר עליהם. נקבעו חמש שנים להפסקה סופית של הסחר. אלפי דובים מאולפים הושמדו לאחר מכן ברחבי המדינה. על פי הצו, בעלי בעלי החיים המאולפים היו מחויבים להרוג אותם בעצמם.

זרים שהגיעו למוסקוביה, ומאוחר יותר לאימפריה הרוסית, היו עדים באופן טבעי להופעות קרקס, קרבות ופיתיונות. הבידור הנרחב והסיפורים שאחריו תרמו גם הם להפצה נרחבת של סיפורים על "דובים ברחובות" ברוסיה.