מאז שאני זוכר את עצמי, תמיד אהבתי בעלי חיים. זה כנראה התחיל בילדות. הורי היו עקרות בית, והטיפול בבעלי החיים נפל באחריותי. כשגדלתי ועברתי לעיר, התגעגעתי נואשות לאנרגיה ולאהבה שקורנים ללא הרף מאחינו ואחיותינו הקטנים. אז, בהתחלה אימצתי כלב ממקלט, וכמה חודשים לאחר מכן חתול עבר לדירה שלי.
בעוד שהכלב שלי ג'ק היה צייתן ורגוע להפליא מאז שהיה גור, אי אפשר לומר את אותו הדבר על החתול שלי, מרסיק. בהתחלה חשבתי שהבאתי הביתה ילד, לא חתלתול: הוא שאב אנרגיה 24 שעות ביממה, קפץ, דילג וגנב כל דבר שלא היה מונח כמו שצריך. חשבתי שהוא יגדל ממנו, כמו כל ילד. אבל זה לא היה המצב.
כשהחתול מרסיק הפך לחתול בוגר, הוא נרגע מעט, הפסיק לגנוב ממני, והפסיק להחביא דברים קטנים. עם זאת, שעשועיו הישנים הוחלפו בחדשים: פרחים בעציצים. החתול שלי כנראה היה גנן בגלגולים קודמים, ועכשיו הוא חושב שאני לא מטפלת בצמחים שלי כמו שצריך. זה בלתי אפשרי! בקיץ, אני שמה את הפרחים מחוץ לחלון, וכשמתקרר, אני מעבירה אותם לאדן החלון. וברגע שעציצי האדמה מופיעים בשדה הראייה של מרסיק, הוא תוקף. הוא חייב לחפור את כל האדמה עם כפותיו, לפזר אותה בכל החדר, ולבסוף, לחפור את כל הפרחים ולכרסם את השורשים. זה קורה כשאני לא בבית, ואני לא יכולה לגרש אותו.
החתולה של חברתי לא הרסה את הצמחים שלה; היא השתמשה בהם כדי להקל על עצמה. היא הפכה את חיית המחמד שלה להרגל הזה על ידי הוספת גרגירי פלפל לעציצים. ניסיתי את אותו הדבר, אבל המארסיק שלי לא הגיב. הוא התעטש כמה פעמים מהגרגירים ואז המשיך לחפור.
כולם כותבים באינטרנט על פירות הדר ואיך חתולים שונאים אותם. ערבבתי מיץ לימון ומים, ניגבתי את אדן החלון איתו, ושמתי קליפת תפוז בכל עציץ. אבל שוב, החתול שלי הוא בכלל לא חתול, הוא חיה אחרת לגמרי. פעם אחת, כשהוא היה מסטול ורצה "לשחק" בגן העדן שלי, הוא פשוט קפץ על אדן החלון, הריח אותו, ואז תפס קליפת תפוז בכפו, זרק אותה מהעציץ, והמשיך לענייניו הרגילים.
כבר התייאשתי ועמדתי לתת את הפרחים האחרונים שנותרו לאמא שלי, כשלפתע הציע שכן טריק חיים שבאמת עבד. מכניסים צרור קיסמי שיניים רגילים לעציץ, ויוצרים מלכודת דמוית קיפוד לחתול. עשיתי את זה עם כל פרח, וכשמרסיק הקטן שלי ניסה לשחק קצת, הוא דקר את אפו על מתקן המגן. מאז, הוא מתעב צמחי בית ונמנע מהם.
