תמיד הייתי אדם פרגמטי ומעולם לא האמנתי בתופעות על טבעיות. אבל אירוע שקרה לאחרונה, שניתן לתאר רק כמיסטי, אילץ אותי לשקול מחדש באופן קיצוני את השקפת עולמי.
זה קרה לפני כשנה. זה היה אותו מזג אוויר מיוחד של אביב-מרץ, כאשר השמש הקופחת של היום החלה להמיס את השלג שהצטבר, שעדיין טפטף מהגגות בזרמים דקים, ובערב היה יורד כפור קל, שגרם למים לקפוא שוב על נטיפי הקרח הגדלים.
כרגיל, מיהרתי הביתה, עברתי בראש על פרטי הפגישה של היום, שהיו, בלשון המעטה, לא לגמרי חיוביים. ואם לא אעלה על איזשהו מהלך בלתי צפוי מחר, עסקת החוזה עלולה ליפול, ואיתה, גם הבונוס שלי. למען האמת, מיהרתי רק כדי להוציא את המחשבות מהעבודה. ראש רענן בבוקר בוודאי יעלה על משהו, ומעבר על אפשרויות מאוחר בלילה הוא בכלל לא פרודוקטיבי. במיוחד מכיוון שהקבוצה האהובה עליי, זניט, הייתה אמורה לשחק משחק כדורגל באותו ערב! החבר'ה הצליחו והיו צריכים לזכות בגביע. למרות כל הזהירות שלי, עדיין איבדתי את הריכוז ונכנסתי לשלולית. מי ההמסה מיד חלחלו לנעלי העיר הקלות שלי, מה שלא שיפר את מצב רוחי. כדי להימנע מהצטננות, רצתי הביתה מהר עוד יותר והחלטתי לקחת קיצור דרך בחצר השכנה. למרות שהיו שם עוד שלוליות, לא היה לי מה להפסיד, ויכולתי לחסוך לא מעט זמן. וכך, כשחלפתי על פני בניין בן חמש קומות, מכוסה נטיפי קרח לכל טעם, שמעתי יללה תובענית מהצד, ובלי רצוני סובבתי את ראשי לעבר הצליל ולפתע נעצרתי במקום.
למעשה, יש הרבה חתולי רחוב שחיים בחצרות שלנו. כולם מזמן התרגלו ל"שירה" שלהם, כולל אני, ולא שמו לב אליה. אבל המיאו הזה היה משהו מיוחד. החתול ביטא את זה "מיאו" בבירור, עם צריחה קלה ומוכרת, מוציא כל אות, כמו בן אדם. רק ברסיק, שאהבתי מאוד כילד, מילל בצורה כל כך ייחודית. הוא גר במרתף של הבית שלנו. חלמתי לקחת אותו הביתה, אבל אמא שלי לא הרשתה לי, כי אחותי הקטנה הייתה אלרגית נוראית לפרווה. כל מה שיכולתי לעשות זה לפנק אותו בנקניקיות, שקניתי בכסף שאמא שלי נתנה לי לעוגות בית ספר.
אבל ברסיק היה מת כמעט 20 שנה. ועכשיו החתול הג'ינג'י החצוף והפרוותי הזה עם נקודה על האף ישב ממש מולי, ממש מקפיא אותי במבטו.
בהיתי בחתול, כאילו הייתי מהופנט, ותמונות ילדות הבזיקו לנגד עיניי: אני בן תשע עכשיו, הולך הביתה מבית הספר, עם נקניקייה בכיס שקניתי במכולת מעבר לפינה לחתול המחמד שלי. לפתע, נשמעה חבטה חזקה מהצד, ורסיסים שונים של קרח התפזרו החוצה, דקרו בכאב את לחיי. פניתי לעבר הצליל, וראיתי רק הר של קרח מתפורר, ופתיתי שלג קלים מתערבלים מהגג, רודפים אחרי נטיף קרח ענק.
ליבי צנח ושערותיי פשוטו כמשמעו הרמו את ראשן כשקלטתי שהייתי מוצא את עצמי בדיוק במקום הזה תוך רגעים ספורים אלמלא הקריאה של ברסיק מוסחת. מיד הצצתי לאחור אל החושך שכבר היה חשוך ליד הכניסה, אך הוא כבר היה ריק.
אני לא יודע מה זה באמת היה, אבל אני עדיין מודה נפשית לאלוהים ולברסיק, שהצילו אותי פשוטו כמשמעו ממוות.
